השם שכתוב על המפה המגוירת הוא מואה, וכנראה שאפילו שזה שם יווני נשמע לאוזן הלאומית טוב יותר ממויית עוואד, שזה השם הבדואי של המקום. המקום - כמעט עשרה קילומטרים מדרום לעין-יהב, ממש בשטח שבו נחל עומר יוצא מהר הנגב ומתגלגל בעצלתיים וברחבות רבה לערבה התיכונה. כאן ניצבת גבעה נמוכה ועליה שרידי מצודה עתיקה, ולמרגלותיה, במישור הנחל, חורבות בהמונים, שיחים ובוץ. הנביעות מלוחות ועלובות כאלה, שפשוט קשה להאמין כי מישהו מסוגל להפיק תועלת מהן, ואפילו זעומה שבזעומות. הבדואים קראו למקום בשם שפירושו "הנביעה הקטנה של מי החסד", מה שמעיד על האפשרות שפעם נבעו כאן יותר מים, או שאיכותם היתה טובה יותר. כיוון שכך, ברור מאוד איך צמח כאן אתר כזה גדול, שהוא לא רק חאן ופונדק דרכים, אלא גם מצודה, מגדל תצפית, מחסנים, אזור תעשייתי, זור חקלאי צמוד, ובכל המכלול הזה היתה גם בריכה, ואמת מים, ללמדנו שאכן המעיין היה מעיין של ממש. סיפורו של המקום, עם סימן השאלה הגדול הנוגע לזיהויו, הוא סיפור שיירות המסחר הגדולות שנעו בנגב בין מפרץ אילת לערי יהודה, ובין ארץ הנבטים, שבירתם היתה פטרה, לערי החוף, בעיקר עזה ואל-עריש. כלומר, מויית עוואד עמדה בנקודת הצטלבות של דרך פטרה-עזה עם דרך חצבה-אילת, ונהנתה מאלה וגן מאלה. יש אומנם קטטה של ממש בין חוקרי הדרכים בנגב בנוגע לשאלה אם למקום קוראים קלגואיה, המוזכרת אצל הגיאוגרף פתולמאיוס במאה השני, או שמא זה בכלל מקום אחר. בכל מקרה, מוסכם על דעת הניצים שמואה לא פה. זה שהשם מואה מופיע על המפות הוא עדיין חלק ממחלות הילדות של המגיירים כדרכם של נתיבים באזורים מדבריים, שהצרות מתרגשות עליהם: ממזג האויר, מהשאלה "יהיו או לא יהיו מים לשתיה בדרך?", מכיוון הביטחון -"יתנפלו השודדים או יניחו לשיירה לעבור?"(, וגם מעורבת כאן פוליטיקה מרוחקת, התוחמת תחומים וגבולות וקובעת נקודות מיסוי מעיקות. היות שאלו הן הצרות, הרי שהדרכים, או ליתר דיוק ההולכים בהן, שינו מידי פעם את נתיב המעבר, ובלבד ששמרו על היעד ולא הגיעו בסוף למקום אחר. למי ממש היה איכפת אם הוא עלה מהערבה בדרך הבשמים, שטיפסה אל מכתש רמון לעבדת, או בדרך הסולטן, שעלתה דרך המרזבה? כשהכשירו דרך במעלה עקרבים, והיה שם יותר נוח, אז עזבו בכלל את דרך הבשמים או דרך הסולטן והלכו ברו צפוני - לממשית. הדבר היחיד החשוב באמת היה המים. כל השאר - נתונים משתנים. והיות ויש כמה וכמה נקודות מים במרחב במדברי הזה, לא יתה ממש בעיה לשנות את הנתיב. כיוון ששונה הנתיב, התהפך גם גורל הנקודות המיושבות לאורכו. פעמים שגשגו, פעמים דעכו עד כדי נטישה. כאן, במויית עוואד, ישבו כ- 005 שנה ברציפות מאז שנבנתה אי שם במאה השלישית לפנה"ס ועד למאה השנייה לספירה. מי שישבו כאן היו מן הסתם הנבטים, ששלטו על דרכי הנגב ועל המעברים מערבה לנמלי הים התיכון. מטבעותיהם שנמצאו כאן, מימי מלכיהם - חרתת השני והרביעי וגם רבאל השני - מעידים על מוצאם של נותני השירותים על הדרך. שרידי השירותים, בית המרחץ, נרות, פכי שמן, קנקנים, סירי מטבח וכיו"ב חפצים, מוכיחים גם שהטיפול באנשי השיירות היה באמת טיפול ולא סתם "זריקת עצם". יש משהו כמעט מיסטי בניסיון לקשר את ההווה עם הסערות של העולם העתיק שנמחה ואיננו. אנחנו הרי לא יודעים איך קראו למפקד המצודה במויית עוואד. אנחנו לא מכירים דבר וחצי דבר הקשור למחשבותיהם של האנשים שגרו כאן. זו לא היתה סתם מצודה צבאית עם שק"ם. מי שעשה חקלאות חזר עייף הביתה. האם היתה לו אישה שחיכתה לו עם מרק חם וקניידלעך? הרי לבלן של בית המרחץ היה ודאי מה לספר אחד מפגשיו עם אנשים שבאו מתימן או מירושלים. למי הוא סיפר איך נראית היבלת על הישבן של אוליגרכוס? החיילים שגרו במקום, האם היו להם לידם משפחות? היה כאן בית-ספר? היו כאן רווקות? מה עשו בשעות הפנויות? למי התפללו? בקיצור, המון חיים היו כאן. באמת. ואנחנו רק עומדים על גבעת חרסית ירקרקת בתוך שרידים של קירות, עם מידע מנוכר על מטבעות מימי החרתתים שגרו בפטרה, ועל מידות ומשקולות של כל מיני פינות ארכיטקטוניות אילמות לחלוטין. החאן והמצודה, ששרידיהם נבלעים במשטחים מבוצבצים ובשיחים אוהבי מים מלוחים, לא תואר להם ולא הדר. גם הניסיון להעלות באוב את רוחות העבר נדון מראש לכישלון. אבל מה זה חשוב. לפנינו קצה דרך של ג'יפים נהדרת הבאה מרמות הנגב וממכתש רמון והיא בסך הכל סיפור לא רע.